info
/
Like Human Beings, 2017
Digital video, single channel, 10:06 min
Seven young people perform mysterious body searches throughout Tel Aviv. The body gestures and choreography are inspired by security checks, medical scans, the fetish and sex industry, the intelligence world and for moments of purported genuine intimacy. This is a filmed performance that creates a world of suspicion and alienation alongside the need for physical unity, and discusses the contemporary status of the body in an era of security and surveillance, feminist protest and virtuality overting face-to-face interaction.
כמו בני אדם (2017)
וידאו 10:06
שבעה צעירים מבצעים זה בזה חיפושים גופניים מסתוריים ברחבי תל-אביב. תנועות החיפוש שואבות השראה מבידוקים ביטחוניים, סריקות רפואיות, מאזכרות את עולמות ה״פטיש״ והסחר במין ולרגעים נדמות כיחסי קרבה הדדיים ופשוטים. הסרט הוא עבודה תנועתית מצולמת, המתארת יחסים אמביוולנטיים של חשדנות וריחוק לצד רצון עז למגע והתייחדות, ודנה במעמדו של הגוף בימינו - ימים מתוחים של איומים ביטחוניים, מאבקים מגדריים ומפגשים וירטואליים העולים בתכיפותם על מפגשים פנים מול פנים.
כמו בני אדם
מחשבות על אנשים שהם לא אני
מגיל קטן הבנתי שאני אמות לפני שאדע מה זה להיות מישהו אחר. ידעתי שלא אוכל להיכנס לאף גוף אחר, שלא יזדמן לי לראות דרך ארובות עיניים זרות, מראות שמישהו שהוא לא אני משליך עליהם את מחשבותיו. ידעתי שאין שום סיכוי לרכוש אפילו רגע קצר מחייו של אף אחד, לדעת בוודאות מה ״עובר בראש״, מה מורגש שם, אפילו אם אתאמץ חזק. הוודאות בדברים שלעולם לא יקרו, היא תחושה גופנית בפני עצמה.
***
קנאה ופחד. שני רגשות שמסוגלים לגרור אותנו, בעל-כורחנו, לטיול בשביליו של אדם אחר, להליכה איטית בטביעות רגליו, בהייה בפניו, בחינת תנועותיו הקלות ביותר, היצמדות ושינון פרטי פרטים זניחים, ניבוי מחשבות מסועפות, דמיונות בהקיץ. הפעולות האלו, כאשר הן נעשות בריכוז עילאי, יכולות לבלבל את הגוף ולהביא עליו שיכחה רגעית של עצמו, לבטל לרגע את ההבדל בין חיינו וגופנו לאלו של מושא מחשבותינו. קנאה ופחד מצמידים אותנו זה לזה.
***
חיפוש גופני. מגע באדם אחר, פולשני וקרוב ככל שיהיה, לא מקרב אותנו ל׳היות האדם האחר׳, אולי דווקא להפך, הוא מנכיח את גופנו ביתר-שאת. משיכה לגוף אחר דומה יותר למשיכה של תינוק לאייפון וצרור מפתחות. על אף שבן-אדם אינו חפץ, הגוף האנושי הוא חפץ בעל מעמד מיוחד. המעמד החברתי והמשפטי של החפץ-גוף משתנה כל הזמן. יש בני אדם שהחברה מתירה את גופם ללא רשותם, או מחייבת אותם לתת את רשותם ׳להינגע׳. יש בני אדם שאיסור-הנגיעה בהם לא חומק מעיני אף אחד. החברתיות מייתרת את הצורך להסביר איזה גוף שייך לאיזו קבוצה. את רוב ידיעותינו על הגוף נשמנו באופן טבעי בבית, ברחוב.
***
בעבודה ״כמו בני אדם״ הבדיקה הגופנית אינה תכליתית, היא מספרת את הסיפור שלי, על חיים שבהם חשדנות וכמיהה להיבלע בתוך אדם אחר, מהולות זו בזו. היא מספרת סיפור על עולם בו היכרות של הגוף מייתרת את הדיבור. סיפור על רצון להישאר זרה ולהרגיש מוכרת. סיפור על הרצון לגעת באדם כמו חפץ בלי להרגיש אשמה, לבהות בלי להיות פולשנית, להכיר בלי לנהל אפילו שיחה אחת. כתאומה-סיאמית, כסוכנת-חרש. היא סיפור פנטסטי על עולם בו ניתן להפריד בין גוף לאדם ולנסות להבין מה נשאר. סיפור פנטזיה על מגע אסור שאין לו קורבנות.
תמר כץ
Like Human Beings (screenshot)
Like Human Beings (screenshot)
Terms and Conditions - invitation
תנאי שימוש
תערוכת זוכי פרס מרגרט וסילבן אדמס לבוגרי בית הספר לאמנות רב-תחומית, שנקר
בית הספר לאמנות רב תחומית בשנקר, גאה להציג תערוכה של ארבעה בוגרי ביה"ס בולטים, זוכי פרס מרגרט וסילבן אדמס, המוענק השנה לראשונה לבוגרים שהפגינו התפתחות אמנותית מרשימה.
עבודותיהם של ארבעת הזוכים - תמר כץ, גיא לוי, מעיין קראים ורוני קרפיול - מייצגות מגוון תחומי-יצירה, גישות מעשיות ומושגיות ודרכי הבעה אמנותיות. הן נבחרו על פי איכויותיהן והעניין שבהן, ולא מתוך שיקולים תמטיים או אוצרותיים. יחד עם זאת, במהלך העבודה על התערוכה, התבהרו הקשרים המחברים את ארבעת האמנים והאמניות, ותווים יחסים מעניינים בין עבודותיהם המוצגות בתערוכה הנוכחית.
המונח 'תנאי שימוש' עלה בשיחה עם האמנים על יצירתה של רוני קרפיול, מתוך התייחסות לאותם תנאים להם אנו נדרשים להסכים כמעט לפני כל פעולה במרחב האינטרנטי. מדובר בטקסטים ארוכים, מנוסחים בשפה משפטית המפרטים את המגבלות ואת החובות המוטלות עלינו כאשר אנו משתמשים בפלטפורמה כלשהי (אפליקציה, אתר, רשת חברתית וכו'). אלה טקסטים שכמעט איש אינו קורא למרות שהם מגדירים בפועל את תנאי היחסים שלנו עם הגופים שבאמצעותם אנו 'חיים' ברשת.
ארבעת האמנים המציגים בתערוכה עוסקים בהיבטים שונים של מערכות חוקים ושל מוסכמות חברתיות המגדירות את יחסינו עם הזולת ואת זהותנו - מה אנחנו יכולים לדעת על אחרים ומה אנו מוכנים לגלות להם על עצמנו. כמו 'תנאי השימוש', מערכות החוקים והמוסכמות האלו נותרות על פי רוב 'דוממות', מרומזות, שלא לומר מודחקות, מתוקף הסכמה שבשתיקה ואולי מתוך חוסר רצון לדעת (אילו היינו טורחים לקרוא את 'תנאי השימוש' במלואם, אולי לא היינו חותמים עליהם).
תמר כץ (בוגרת מחזור ג', 2014) פועלת בתחומי מיצג, וידאו ואמנות השתתפותית. היא מציגה עבודת ווידאו חדשה, 'כמו בני אדם', שנקודת מוצאה במפגשים זוגיים שכוללים חיפושים גופניים. בעבודה מופיעות סדרות של בידוקים מבוימים בין משתתפים שגויסו דרך הפייסבוק. אלה הם בידוקים קצרים ואניגמטיים שמתחילים בפנייה אך נגמרים באופן פרום, ללא תקשורת מילולית או מניע עלילתי. פס-הקול המלווה אותם מציג משנה שקוראת לזנוח את אמצעי הידיעה וההכרות הבלתי ישירים עם הזולת (ובהם הדיגיטליים-רשתיים) ולבסס הכרות על החושים ועל מגע מידי. במפגשים של כץ הופך אותו מפגש שבמציאות היומיום מאופיין בתמהיל מאוס של ניכור ביורוקרטי עם אינטימיות מאולצת, למודל לתקשורת טרום-לינגוויסטית: תקשורת בין שני אנשים השואפים לדעת אחד את השני באמצעים חייתיים, חושיים וחושניים של מגע, ריח וראייה. עיסוקה העקבי של כץ בתנאי הקיום של אינטימיות בין זרים ובמיוחד בחללים ציבוריים מגיע לכדי שיא ביצירה זו.
1"האובייקטיביות החדשה" – כינוי לתנועה באמנות ובספרות הגרמנית בתקופת רפובליקת ויימאר. ציירי התנועה - וביניהם אמנים "פוסט אקספרסיוניסטיים" כגון מקס בקמן, גאורג גרוס ואוטו דיקס - התנגדו לשאיפות הרומנטיות ולהתמקדות באני של האקספרסיוניזם – וקראו למחויבות חברתית וביקורת פוליטית באמנות.