info
/
Slow Release, 2016
Broadcasted performance
For one night, thirteen women broadcasted live from their homes textual, choreographed and musical performances to the gallery’s space, revealing private objects and domestic manners compounded with personal creations. The work locates the act of performing, creating and playing within the domestic everyday routine and marks these actions as components of the private time.
The women who chose to participate in the project had a wish to reinforce the bind between their creation with the private domain. The desire to be exposed and stay protected led to a delicate and unique experience encompassing intimacy and voyeurism.
Participants: Def Chonky, Tamar Agmon, Tal Bar-On, Daniel Itzhaqi, Yakin Arar, Nabaa Arar, Aysha E. Arar. Annabel Paran, Michal Zoran, Shira Rosenblat, Rona Shpiler.
Sadna'ot Ha'Omanim Tel-Aviv, 2016. Curator: Eitan Buganim
אחיזה // SLOW RELEASE
תמר כץ
הפרוייקט הינו פרפורמנס רב-משתתפות אשר התקיים סימולטנית בתשעה בתים שונים ברחבי הארץ ומחוצה לה, והוקרן לייב בסדנאות האמנים בתל אביב.
העבודה מפנה את הזרקור למקום בו מתחילה כל יצירה - הבית. הפרפורמנס המוקרן התקיים בחללים הפרטיים של הנשים, מכיל בתוכו יצירות טקסטואליות, תנועתיות ומוזיקליות המתרחשות לאיטן, ללא זרקורים ומחיאות כפיים. ההרמטיות הביתית נפרצה על ידי עינית המצלמה, איפשרה ליוצרות לגעת באופן מתווך בקהל רחוק, ולשני הצדדים להרהר אלה באלה. כץ, חוקרת את הבית כטריטוריה המאפשרת לאותן יצירות להתקיים בזמנן, בקצב, בחלל ובטמפרטורה בו הן יצאו לעולם, לצד שאר החפצים שהן מכירות, ולהישאר שם. הנשים המשתתפות חושפות עבודות שנעשו ״למגירה״, או שחשיפתן נדחית או מלווה בחשש. הבמה הביתית היא חלל ביניים, צינור מעבר שמאפשר לגוף היוצר לזרום החוצה בלי לתפוס מקום פיזי בעולם.כץ ממקמת את פעולת היצירה בתוך השגרה, ומצביעה עליה כמרכיב בתוך הזמן הפרטי. העבודה מתפקדת כמעין היפוך לדחף חשיפה בסגנון תוכניות ריאליטי, ומציגה רצון לחזור לתנאים הבסיסיים ביותר, לרגע שלפני החשיפה המוחלטת והדחיפות להיראות בציבור. בחלל הביתי, מרכיבים עדינים מאוד, כגון תנועות ספונטניות ולא מודעות, פעולות הכנה, נגיעה בחפצים אישיים וחשיפה של מניירות ביתיות פרטיות, הופכים לתרכובת אחת עם היצירה המוגשת. המעבר בין התנהלות להצגה לא מתרכז לרגע ספציפי אחד אלא נותר צף כהצעה.הבתים בהן נמצאות הנשים שונים, חלקם בתי הורים, מגורים זמניים או קבועים, בחלקם ישנים ילדים קטנים וחלקן חלקות פרטיות לגמרי. כל אישה נושאת ונותנת עם ביתה, כמקום שמאפשר יצירה אך גם מעקב, מונע ואף מצנזר ומשתיק. בזמן הפרפורמנס המציגות אינן רואות חזרה את הקהל ונותרות עם צופיהם בתודעתן בלבד. כל מי שבחרה להופיע בפרוייקט עשתה זאת מתוך תחושה, שהבית כבמה הוא מקום המאפשר קיום של היצירה שאינו ניתן לשכפול באף מקום אחר, מתוך רצון להדק בין היצירה שלה לבין הקירות הפרטיים, ולומר משהו על עצמה במקום ההוא.
ההופעה מתוך הבית מציעה את הרחבת ה׳מדיום של הגוף׳ בתוך היומיום, בעזרת שימוש מודע ומושכל בקודים התרבותיים והחברתיים אותם מגלם גופה של כל אישה. העבודה אינה דורשת מבט הומניסטי המסתנן בעדינות לתוך הבית, וחושף את אלו שאינן זוכות לייצוג ראוי בתרבות, אלא כזה הממשיך מנקודת הסיום של ז׳אן דילמן ומרתה רוסלר, וממקם את ההישארות בפנים כבחירה נטולת יומרות, המבקשת לספר על היוצרת בפרטיותה ולא על הרצון לדרוס רגל.
רשימת המציגות המלאה:
עיישה א. עראר
סטודנטית לאמנות מג׳לג׳וליה, היוצרת מופעי פרפורמנס ווקאליים. היותה של עיישה אישה, מוסלמית ודתית במדינת ישראל, הופך את קולה לטעון מגדרית ופוליטית. זעקתה, שאינה יכולה להישמע על כל במה, עקב האיסור על שירת נשים הקיים באיסלאם, הופכת את הופעתה מתוך החלל הביתי למשמעותית אף יותר, ומזקקת את היותה מהלכת בין הבית המסורתי לספירה האמנותית. להופעתה הצטרפו שתי אחיותיה, נבאא ויקין, המתגוררת עימה בג׳לג׳וליה. הפרפורמנס שודר מבית סבן, הנמצא בת׳ילית׳, שבגדה המערבית, היכן שלטענתה, נמצא ביתה האמיתי.
שירה רוזנבלט
סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה ומורה לגמישות וריקוד על עמוד. אהבתה של שירה לריקוד על עמוד מעולם לא פרצה את גבולות הסטודיו לריקוד, וחלומה להופיע על במה נתקל תמיד בפחד מן המעמד המלחיץ. ההופעה מתוך ביתם של הוריה בכפר סבא, אפשרה לה להתגבר על חרדת הבמה ולהופיע בפעם הראשונה לעיני זרים.
אנבל פראן
סטודנטית לתואר שני באמנות, המתגוררת בניו-יורק. אנאבל, בוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, מעולם לא הופיעה על במה מחוץ לכותלי בית הספר. אהבתה לתיאטרון, פרפורמנס וריקוד על עמוד, הביאו אותה ליצור במיוחד עבור הפרוייקט את ״מבחן הכוח״ אותו היא מבצעת. הפרפורמנס מתחיל כאשר היא תוחמת עצמה על ידי סימון מעגלים הולכים וקטנים על רצפת החדר, כאשר היא נותרת ללא חלל לנוע בו, היא מטפסת על העמוד הניצב המרכז החדר ונתלית עליו עד אפיסת כוחות. מאבקה להמשיך להישאר תלויה על העמוד נמשך כ-20 דקות, בזמן שנשים אחרות ממשיכות להופיע, ונגמר בנפילה דרמתית המשאירה אותה מותשת, שרועה ודוממת על רצפת חדרה.
דף צ׳ונקי - תמי ועדי
בנות 17 ו-18 (נכון ל-2016) הקימו יחד את להקת ״דף צ׳ונקי״. בשונה ממשתתפות רבות בפרוייקט, תמיד ועדי אינן חוות קושי להופיע בבמות ציבוריות, אך מפאת גילן הצעיר והיותן גרות בביתי הוריהן ברחובות, הופעתן מתוך חדר נעוריה של עדי השתלבה היטב בעבודה. נוכחותן המשועשעת והטבעית מול המצלמה מייצגת היטב את דור היו-טיוב, החווה את נוכחות המצלמה המתעדת כשגרתית, ואת השידור האינטרנטי מהבית כפלטפורמה טרוויאלית להפצת המוזיקה שלהן.
רונה שפילר
אמנית קרקס. רונה כותבת למגירה מגיל צעיר. בפרפורמנס היא מקריאה סיפורים והגיגית, משוחחת ופונה ישירות לקהל, מנהלת שיח עם אנשים שאינה יכולה לראות או לשמוע חזרה. היא מביאה סיפורים ותהיות פרטיות אל החלל הציבורי בנינוחות, כאילו מדובר בפגישה אנטימית בין מכרים ותיקים ולא בבמת פרפורמנס ובקהל זר.
טל בראון
אמנית פלסטית. טל מנגנת, שרה ומעבדת מוזיקה מזה שנים. הסטודיו העמוס שלה בו ניצב הפסנתר הלבן, הופך עבורה לבמה לא מחייבת, בה היא יכולה לנגן ולשיר עם גבה למצלמה, כאילו הייתה לבד. להתחיל, לעצור, לחשוב, לתקן, לשיר מחדש, בעדינות ואינטימיות אשר מתאפשרות מתוקף היות הקהל הצופה בה נוכח-נפקד.
תמר אגמון
מדריכת סדנאות כתיבה, עורכת וכותבת. תמר כותבת את ספרה הראשון ומתעכבת עם חשיפתו והוצאתו לאור. בעבודה היא מציגה טקסט פרי עטה, מפיחה בו חיים, מדברת אותו, תוך כדי ניקיון המטבח. מהלך זה מהדהד את עבודותיה של מרתה רוסלר אשר קוראות תיגר על גבולות הספירה אמנותית והנושאים בהם אמנות דנה לאורך ההיסטוריה. המטבח הופך להיות חלק מהטקסט, הבית הופך להיות המקום ממנו האמנות יוצאת וצומחת.
דניאל יצחקי
מורה לריקוד על עמוד ולגמישות. דניאל חולמת להפוך ל״נערת גומי״ והיא עובדת על מתיחת גבולות גופה בקדחתנות. על עף שהופיעה על במות והשתתפה בתחרויות בתור רקדנית עמוד, את עבודתה בתחום הגמישות לא חשפה מעולם. מתוך ביתה היא מציגה את פרי העמל של אימוני גמישות רבים ומפרכים. היא משתמשת בקירות הבית, בקורות התקרה, ברצפה, ובאדן החלון כחלק מהכוראוגרפיה והופכת את ההישארות בבית לאינהרנטית לריקודה.
מיכל צורן
מפיקה ויזמית. מיכל רצתה להופיע בפרפורמנס על ידי רשמים מחייה ולא בגופה ובפניה. על ידי תוכנת מחשב היא שולחת לקהל שדרים מביתה, תמונות מחייה הפרטיים, צילומים של ביתה וטקסט החושף תשוקות וביקורי מאהבים בביתה המלווה בפסקול החביב עליה. בין שידור לשידור היא משתפת אותנו גם בסדרה בה היא צופה בזמן שאינה מציגה דבר מה. הופעתה חושפת מארג של פעילות יומיומית ״סתמית״ עם יצרים ויצירה אמנותית המתאפשרת בחלל האינטימי.